פסק-דין בתיק ת"ק 34482-12-12

1.         א.         התובעת נהגה ברכבה בכביש הגישה הראשי לכיוון החניה של מרכז הנופש יבנה ולפתע הגיח מימינה, מרחוב נתיב הספורט, רכב שהיה נהוג בידי הנתבע 1 (להלן:"הנתבע"), אשר לא ציית לתמרור "האט ותן זכות קדימה" שהוצב לפניו, התפרץ לצומת ופגע בעוצמה ברכב התובעת וכתוצאה מכך גרם נזק לרכב התובעת.

            מאחר והתובעת סבורה, שהאחריות לגרם התאנה והנזק רובצת על הנתבע, פנתה היא אל הנתבעים לפצותה על נזקיה, אך הסכום שהוצע לתובעת, כסכום שאינו שנוי במחלוקת הוא סך של 33,032 ש"ח וזה הסכום שאכן שולם לתובעת על ידי הנתבעת 2, שהיא המבטחת את רכבו של הנתבע (להלן:"הנתבעת"), אך סכום זה אינו מכסה את סכום הנזק הממשי אשר נגרם בפועל לתובעת.

            ב.         בחישוב תשלום הנזק, החליטה הנתבעת לנכות ו/או לקזז לתובעת את הסכומים הבאים:

                        א)        הנתבעת החליטה לקזז 20% מגובה הנזק בגין רשלנות תורמת של התובעת והתובעת סבורה שלא היה מקום כלל לקזז סכום כלשהו, משום, שלדעתה- הרשלנות הבלעדית היא של הנתבע.

                        ב)         הופחת סך 1,300 ש"ח מדו"ח השמאי ששולם במלואו על ידי התובעת והיה על הנתבעת לשלם לתובעת את מלוא שכרו של השמאי.

            כמו כן, הפחיתה הנתבעת סך של 1,100 ש"ח מעלות תיקון הרכב, בטענה שיש לקזז 300 ש"ח מעלות הפחחות וסך של 800 ש"ח מעלות הצבע וגם סכומים אלה לא היה מקום לנכותם.

                        ג)         הנתבעת גם הפחיתה סך של 549 ש"ח מסכום ירידת הערך - ללא כל הצדקה, כאשר מדובר ברכב יד ראשונה משנת ייצור 2010.

            ג.          על כן, סבורה התובעת, שעדיין על הנתבעים לפצות אותה בסכומים שנוכו בסכום כולל של 10,107 ש"ח, המשוערך ליום הגשת התביעה לסך של 10,250 ש"ח ובתוספת סך 1,000 ש"ח עבור עוגמת נפש, בזבוז זמן, הוצאות נסיעה וכיוצ"ב - מגיע לתובעת סך של 11,250 ש"ח, שהוא סכום התביעה.

2.         א.         הנתבעים מצביעים על כך, שעיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת למידת הרשלנות התורמת של התובעת - זאת משום שהתאונה אירעה בצומת לא מרומזר והיה על התובעת לתת דעתה בטרם כניסתה לצומת, על אף שזכות הקדימה הייתה שלה. לכן, על אף שהיה מקום להטיל על התובעת רשלנות תורמת העולה על 20% - החליטה הנתבעת להסתפק בשיעור רשלנות זה.

            ב.         באשר לסכומים שנוכו ו/או קוזזו על ידי הנתבעת מסכום הנזק הכללי, טענו הנתבעים, ששמאי מטעם התובעת לא התייחס לעברו של הרכב בעת שקבע את שיעור ירידת הערך ולכן החליטה הנתבעת- לפנים משורת הדין- לשלם לתובעת סך של 8,770 ש"ח המגלם שיעור ירידת ערך של 8% במקום סך של 9,319 ש"ח המגלם ירידת ערך בשיעור 8.5% וכך הופחת סך של 549 ש"ח בפריט זה.

כמו כן, טענו הנתבעים, ששכר הטרחה שקבע השמאי הוא מעל הסכום הראוי להיקבע בנסיבות אלה ולכן החליטה הנתבעת לשלם לתובעת סך של 1,200 ש"ח עבור שכר טרחת שמאי במקום הסך של 2,500 ש"ח.

            ג.          מאחר והנתבעים סבורים, שהסכומים ששולמו לתובעת הם כל הסכומים המגיעים לה בגין תאונה זו, ביקשו הנתבעים לדחות את תביעת התובעת.

3.         אחת השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים היא, האם יש בנהיגת התובעת משום רשלנות תורמת - אם לאו ומאחר והשאלה הובאה להכרעת בית המשפט, הרי שבנדון דנן, על בית המשפט להחליט האם אכן קיימת רשלנות תורמת ואם יגיע בית המשפט למסקנה, שאכן יש בנהיגת התובעת רשלנות תורמת, הרי שבמקרה כזה, אין בית המשפט קשור לקביעת הנתבעת אשר החליטה החלטה משלה על רשלנות תורמת של 20%, אלא על בית המשפט להכריע בשאלה זו על פי חומר הראיות שהובא בפניו.

            לאחר ששמעתי הן את התובעת והן את הנתבע ולאחר שעיינתי בחומר הראיות הרלוונטי, הנני להחליט כדלקמן:

            א.         בדרך כלל, על בית המשפט לקבוע דבר האחריות של נהג זה או אחר לגרם התאונה ועל בית המשפט להחליט אם קיימת רשלנות תורמת ומהי אותה רשלנות תורמת שיש להשית על אותו צד.

            קביעת המבטחת שיעור רשלנות תורמת היא קביעה חד צדדית, כאשר אין בפניה כל הראיות המובאות בפני בית המשפט, לכן רצוי וראוי שעניין זה יתברר בבית המשפט ולא לאפשר קביעה זאת בצורה שרירותית, חד צדדית על ידי המבטחת.

            ב.         א)        למעשה, הנתבעים אינם מביאים גרסה על האופן בו קרתה התאונה, אלא הנתבעים קבעו לתובעת רשלנות תורמת, רק משום, שהתאונה אירעה בצומת לא מרומזר, תוך הסתמכות על ההלכה, שעל התובעת היה לתת דעתה בטרם נכנסה לצומת על אף שזכות הקדימה הייתה שלה ולתמיכת טענה זו, מובאת ההלכה הפסוקה הקובעת:" שזכות קדימה אינה זכות מוחלטת אלא זכות יחסית ואין להשתמש בה בעיניים עצומות". (ע"א 553/73 שלמה אליהו נ' סלם ואח', פ"ד כט(2) 341).

                        ב)         הלכה זו, אכן הלכה היא ומורין על פיה, ברם בטרם ההסתמכות על הלכה זו, יש לבחון את העובדות של כל מקרה ומקרה ולבדוק, האם באמת נהגה התובעת בעיניים עצומות מבלי להתחשב ברכב הנתבע, אשר הגיע מימינה ואשר היה מוצב לפניו תמרור:"האט ותן זכות קדימה".